| ירושלים |
| ליפתא |
| סקר אורבני ראשוני |
| שם המזמין | חברת עמק איילון |
| משך | יולי 2008 |
| מבצעים |
אדר' אבי משיח
|
בשנת 2003 ערכו הארכיאולוג ג'ון זליגמן והאדריכל שחר פוני סקר באתרי עתיקות נבחרים בעבור עיריית ירושלים. הסקר התמקד באתרים ארכיאולוגיים בעיר החדשה ופורסם כנספח בתכנית המתאר (דוח מס. 4 בתכנית מתאר מקומית ירושלים 2000). שרידי הכפר ליפתא נכללו בסקר וצוין בו, כי לשרידי המבנים חשיבות רבה כדוגמא לבנייה המסורתית בתקופה העות'מאנית. עוד נכתב כי בתחום הכפר, יש שרידי מבנה מלבני 16.4* 18.2 מ ', שחזיתו בנויה אבנים בעלות סיתות שוליים וכי המבנה שימש ככל הנראה בית חווה בתקופה הצלבנית ונחשף בו בית בד עתיק. נוסף לכך נסקרו מערות קבורה חצובות בסלע, מתקני קבורה חצובים שנמצאו בהם גלוסקמאות ושרידי טראסות בערוץ הנחל המתוארכות לתקופת הברזל ב' ואילך. במסקנות הסקר, שכאמור נכלל בתכנית המתאר, נכתב כי יש לדאוג שבפיתוח המוצע, ישולבו השרידים העתיקים באופן ראוי. כמו כן, נכתב כי יש לוודא, כי לא ייהרס ההקשר הסביבתי הכולל של האתר המצוי במורדות נחל שורק, על ידי סלילת כבישים או בנייה זרה באופייה לנוף הקיים.
באוגוסט 2006 קיבלה תוקף תכנית מס' 6036 לפיתוח ליפתא (מי נפתוח). ליפתא הוגדרה בתכניות קודמות, משנת 1959, שטח לשמורת טבע. התכנית החדשה מייעדת את הקרקע לבנייה של 268 יח"ד על שטח של 456 דונם המשולבים מסחר, פיתוח ציבורי, מלונאות, מוסדות וכבישי גישה חדשים. לפיתוח זה, הכפוף לדרישות העכשוויות של תחבורה ובטיחות, צפויה להיות השפעה דרמטית על הנוף התלול של הכפר.
מטרתו של סקר זה הייתה למפות את שרידי הכפר ולהגדיר אילו ערכים אורבניים ואדריכליים השתמרו במקום. זאת, כדי ליצור בסיס מידע עדכני לצורך גיבוש קווים מנחים לשימור המקום ולפיתוחו.
הכפר ליפתא שוכן במבואותיה המערביים של ירושלים כיום. בגובה 650-730 מ' מעל פני הים. הכפר נמצא על מורד תלול מעל נחל ליפתא, הוא נחל מי נפתוח. בליפתא נמצאו שרידים ארכיאולוגיים של היישוב "מי נפתוח" מתקופת בית ראשון. יישוב זה מוזכר במקרא, בספר יהושע, כקו הגבול הצפוני של נחלת שבט יהודה. הכפר נהרס עם הפלישה הרומית של אספסיאנוס (Titus Flavius Vespasianus).
בתקופה הביזנטית שכן במקום יישוב בשם "נפטו" ובתקופה הצלבנית כפר בשם "קלפסטה", שממנו שרד מבנה מרשים הנמצא סמוך לגרעין הכפר. במאה ה-16 מנה הכפר כ- 400 נפש ומאז התפתח בהדרגתיות.
ראשית ההתיישבות בכפר הייתה סמוך לעין ליפתא. זהו מעיין חתום הנובע כל השנה ובו נקבה באורך 60 מטר המושכת את המים אל בריכת אגירה גדולה. מי המעיין נותבו לשתי בריכות, מהתחתונה שבהן יצאו תעלות השקיה אל השדות. אף שמבחינה אקלימית יש יתרון להתיישבות על מפנים דרומיים ומזרחיים, התפתח הכפר על המפנה המערבי של הרכס, כך התאפשרה תצפית רחבה ונוחה על האדמות החקלאיות.
לקראת סוף המאה ה-19 הגיע הכפר לשיאו, הוא תואר בכתובים ככפר הערבי הגדול ביותר בחבל. קרקעותיו השתרעו עד שכונת מאה שערים, שנלר, שערי חסד, שיח ג'ראח ועין כרם. בניית השכונות החדשות, יהודיות וערביות, בסביבה זו, הייתה כרוכה ברכישת קרקעות מהכפר.
בתקופת המנדט גדלה האוכלוסייה בכפר. תהליכי המודרניזציה הובילו לשינויים באורחות החיים. אלו באו לידי ביטוי, בין היתר, בבניית בתים על האדמות החקלאיות, הללו התאפיינו בפיזור ובחוסר אחידות. ניתן לזהות, אם כן, שינויים במבנה הכפר המסורתי - תמורות בצורת הבתים, בטכנולוגיה ובפרטי הבנייה. בשנת 1948 חיו בכפר ליפתא כ-2700 נפש.
במלחמת 1948 שימש הכפר בסיס להתקפות על דרך ירושלים - יפו ועל השכונות היהודיות. בפברואר 1948 ננטש הכפר, לאחר פעולות נקם של אנשי הלח"י ברוממה ובשולי הכפר.
מקום המדינה ואילך נערכו תכניות פיתוח שונות, שביקשו לשמור על אופיו של המקום. הוצע להקים שכונת מגורים, השואבת השראה מהמרקם הכפרי המסורתי, אזור תעשייה זעירה, קרייה חינוכית ואף מרכז לאומי לטבע, נוף ומורשת האדם בישראל. עקב עלויות הפיתוח הגבוהות, הרגישות הנופית של המקום ומורכבות הטיפול במבני האבן ההרוסים, לא קודמו תכניות אלו ושרידי הכפר הפכו עם השנים למקום מסתור בעבור פולשים ומחוסרי בית. עם זאת, מיקום הכפר בתחתית המדרון, הקושי בגישה אליו בתחבורה מודרנית והיעדר פיתוח תרמו להשתמרות מאפייניו המקוריים של הכפר הנטוש.
כיום מוקפים שרידי הכפר במערכת הכבישים העירונית:
מדרום כביש מספר 1- הדרך ההיסטורית מיפו לירושלים והכניסה ההומה לעיר במחלף גבעת שאול.
ממזרח דרך בגין התוחמת בין בתי ליפתא לבין שכונת רוממה עילית הממוקמת במדרון מעל.
מצפון בעמק הארזים עובר כביש 9 החדש המקשר בין מוצא לדרך בגין ומשם לגבעה הצרפתית. מכביש זה נצפים בתי הכפר ליפתא. במרכז העמק עוברת כיום דרך רגלית תלולה הקושרת את מחלף גבעת שאול דרך בתי הכפר עם עמק הארזים (סימון שבילים כחול של החברה להגנת הטבע).
תיאור אורבני
הכפר ליפתא החל להתפתח כהתיישבות במערות על מדרון תלול, 300 מטר מצפון למעיין ובקו הגובה שלו. שטח המחיה הנתון הוגדל באמצעות בניית קירות גסים העשויים מאבני לקט וטיט, ששולבו בהם פתחים קטנים מאוד. עם התרחבות המשפחה הוקמו מבני אבן נוספים שיצרו מבנן מוגן סביב חצר פנימית. מבנן זה, המשקף את ערכי המשפחה דאז, סיפק הגנה בסיסית מפני סכנות מחוץ.
בהדרגה התרחב הכפר והתגבש בו גרעין צפוף של חמישה מבננים, מבנן לכל חמולה שחיה בכפר. הבתים הקטנים, שהתפתחו בצורה אורגנית, נבנו צמודים זה לזה. התפתחות המבננים הייתה כלפי פנים - בתחום המבנן. מקום המפגש של התושבים היה במרכז הכפר, ברחבה מוגנת הנמצאת במרכז מבנני המגורים. ראוי לציין, כי בכפר פעלו בתי בד וטחנות קמח קטנות לצריכה עצמית, המבטאות את עצמאותו הכלכלית של הכפר.
העלייה ברמת הביטחון וברמת החיים והקידמה התעשייתית והחקלאית מאמצע המאה ה-19 ניכרת בעיבוי של גרעין הכפר ובבנייה של בתים גדולים יותר, סמוכים זה לזה, מרביתם בני שתי קומות. הקומות העליונות מאופיינות בפתחים רחבים ואלמנטים דוגמת אח בכל חדר ועיטורי תקרה.
בשנות ה-70 של המאה ה-19 החל הכפר להתפשט לאורך השביל המוביל אל המעיין ובהמשך השביל היוצא מהכפר לכיוון צפון. מרכיב ההגנה בבתים אלו הכתיב עדיין את צורתם המבוצרת. הם נבנו אמנם כבית בודד בן שתי קומות על שטח אדמה נפרד, אך חומת אבן נבנתה סביבו וקומת הקרקע התאפיינה בסגירות ובפתחים קטנים.
דרך ראשית חצתה את הכפר מכיוון דרום לצפון. סמטאות שעלו או ירדו מהדרך הראשית הובילו אל המבננים – המרחב הפרטי. כך נוצר מעבר הדרגתי במרחב בין הציבורי לפרטי ולהפך. בשולי גרעין הכפר לאורך הדרך הראשית, הוקם מסגד וצמוד אליו בית הארחה.
בתחילת המאה העשרים, עם העלייה ברמת החיים ובתחושת הביטחון, המשיך הכפר להתרחב אל מעבר לגדה המערבית של נחל ליפתא והוקמו בתי חווה, שבהם ניכרות השפעות הבנייה העירונית.
תיאור אדריכלי וטכנולוגי
בתי המגורים הטיפוסיים שהוזכרו לעיל נשתמרו עד היום בליפתא:
הבית הכפרי המסורתי. זו היחידה הבסיסית המרכיבה את המבננים שהייתה נפוצה בכפרי ההר עד שלהי המאה ה-19. זהו חלל אחד ללא מחיצות, המחולק למפלסים בהתאם לתפקודים השונים בבית:
- רוויה - מפלס תחתון בגובה פני החצר שנחשב לאזור ה"מלוכלך" של הבית. משמש לאחסון ולהלנת בעלי חיים.
- מאסטבה - מפלס מגורים גבוה יותר, שבו התנהלו כל פעולות האדם: שינה, אכילה, אירוח ואחסון.
- יציע (סידה) - משטח מגורים נוסף מוגבה מעל המאסטבה המשמש בעיקר לשינה.
הרחבת הבית המסורתי. במחצית השנייה של המאה ה-19 נוספה מעל הבית המסורתי קומת מגורים המתאפיינת בקימרון צלב. כך נוצרה הפרדה מוחלטת בין קומת בעלי החיים שבחלל התחתון לבין קומת המגורים, ולכל קומה הותקנה כניסה נפרדת.
בתים "מבוצרים". בתים אלו נבנו מחוץ לגרעין הכפר, והתאפיינו בשתי קומות: קומת קרקע מוגבהת בעלת פתחים זעירים ששימשה לגידול בעלי חיים ולאחסון, וקומת מגורים נפרדת ובה פתחים גדולים ומרפסות. מדרום לכל מבנה יש חצר נרחבת ובה מבנה קטן, ששימש לאחסון ובו לעתים מוקם הטאבון.
בתי חווה. בבתי החווה ניכרת ראשיתו של השימוש בטכנולוגיות בנייה מודרניות. נעשה בבנייתם שימוש בקורות ברזל, בגגות בטון וברעפים. יש בהם מרפסות נוף ופתחים רחבים.
בתים מודרניים מימי המנדט. בבנייה זו ניכרת השפעה עירונית חזקה המתאפיינת בבנייה מבטון, גגות שטוחים, פתחים רגולריים מלבניים ואריחים מצוירים לריצוף.
לחצי הפיתוח בכפרים הערביים בארץ והשימוש בטכנולוגיות בנייה מודרניות הובילו להרס הבתים המסורתיים דוגמת אלו שהשתמרו בגרעין הכפר ליפתא. מורשת בנויה זו שאפיינה את הבנייה הכפרית המסורתית במשך מאות בשנים מצויה, אם כן, בסכנת היעלמות.
הערכת המורשת
הערך האורבני. הכפר ליפתא השתמר כמרקם מסורתי המשקף את השינויים הפוליטיים, החברתיים והכלכליים שעיצבו את המרחב בארבע המאות האחרונות.
המאפיינים האורבניים שהשתמרו בליפתא הם:
- היררכיית דרכים העוברת בכפר ובסביבתו, המגדירה את יחסי המרחב הציבורי והפרטי: דרך ראשית בכיוון דרום-מזרח - צפון-מערב; רחוב ראשי מדרום לצפון ולאורכו כיכרות ומרחבים ציבוריים; סמטה ללא מוצא וכניסה למבנן.
- נוף כיפות טיפוסי האופייני לעיר הערבית המסורתית באזורי ההר והשפלה, כפי שהתפתח במשך מאות שנים.
- השתמרות מרקם שלם של בנייה כפרית - אדריכלות עממית (ורנקולרית), שצמחה באופן ספונטני.
- קו רקיע העוקב אחרי הטופוגרפיה, ומעצים את השתלבותם של בתי הכפר בנוף.
- שילוב הבנייה בטרסות ששימשו לעצירת הסחף ולעיבוד האדמה.
- מקצב חזרתי של מרכיבי הבנייה, הודות לגודל האחיד של היחידה הבסיסית ושל ממדי הפתחים.
- השתמרות הצמחייה המסורתית של ההתיישבות הערבית בהר: משוכות הצבר המגדרות את החלקות, שרידי הבוסתנים במדרגות חקלאיות בסביבת הכפר ומטעי הזיתים שבעמק.
- מוקדים ציבוריים ומבני הציבור: מסגד, בית הארחה (המדאפה), המעיין ובריכת האגירה. - ארבעה בתי בד חמולתיים, ציבוריים ופרטיים.
- החלוקה למבננים לפי בתי האב של החמולות ומרכיביהם האופייניים:
א. הפרדה בין הסמטה לחצר על ידי גדר ושער.
ב. חצר פרטית משותפת לבני החמולה שממנה נכנסים ליחידות המגורים.
ג. מרכיבים משותפים הנמצאים בחצר, כמו בור מים, טאבון וגרם המדרגות לגג.
ד. מרפסות כניסה פרטיות שהחליפו את החצרות החמולתיות
ה. שמירה על הפרטיות באמצעות מניעת קשר עין בין החצרות ובין הסמטה לחצר.
ערכים אדריכליים וטכנולוגיים . בליפתא זוהו חמישה טיפוסי מבנים שנשתמרו, ומשקפים את רוח התקופה ואת התפתחות הכפר. בכולם נשתמרו מאפיינים אדריכליים מסורתיים המשקפים תקופה ותרבות. כאמור, אלו מצויים בסכנת היעלמות. הריכוז של אותם מאפיינים בליפתא מייחד את שרידי הכפר בהשוואה לכלל הכפרים בארץ, הודות להיעדר הפיתוח בתחומו.
מאפיינים אדריכליים שהשתמרו:
חצרות הבתים. החצר המרכזית שהייתה אזור מעבר מהסמטה לבית ומרחב למפגש חמולתי נשתמרה בווריאציות שונות. לרוב, ניתן לזהות חצר חמולתית המשותפת למספר בתים ומקושרת לסמטה באופנים מגוונים. כמו כן ניתן לזהות חצרות פרטיות השייכות ליחידת מגורים גרעינית. עם התמורות שחלו בכפר שינתה החצר את צורתה ואת תפקודה. היא שירתה את הבית הפרטי בלבד ומאוחר יותר הופיעה כמרפסת הכניסה השולטת על הסביבה.
בחלק מהחצרות ניתן להבחין באלמנטים המסורתיים דוגמת חומת האבן והשער המחבר בין החצר לסמטה. הטאבון ובור המים ששימשו את בני המשפחה כולה ומשטחי ישיבה מוגבהים, המושתתים לרוב על הסלע הטבעי.
- הגגות. גג הבית שימש שטח פתוח לשימוש התושבים, הגגות שימשו ללינה בימות הקיץ ולגידול יונים ודבורים. בחלק מהמבנים ניתן לזהות שובכים המשולבים בנדבכי האבן העליונים.
העלייה אל הגג הייתה באמצעות סולם שקישר אל מספר מדרגות ומהן אל הגג. עם השנים השימוש בגג נעשה נגיש יותר, נבנו מדרגות זיז, מדרגות אבן ומדרגות טרומיות מבטון צמוד לחזית המבנה.
הבתים המוקדמים נבנו כקמרון חבית, בהמשך נבנו קמרונות צלב שנפוצו בכל הכפר. הקמרונות כוסו בשכבות מיושרות של אדמה וסיד שיצרו את משטח הגג. בבתים המאוחרים אף ניתן להבחין בגגות שטוחים ובגגות רעפים.
- מעטפת הבית השתנתה עם התפתחות הכפר, מחזית מסוגרת ומגובבת ובה פתחים פונקציונליים קטנים, לחזיתות המושפעות מהבית הערבי העירוני ובהן מספר מקבצים של פתחים מעוטרים, צורות סיתות שונות ויציאה למרפסות זיז.
- פתחים. ברוב הדלתות שבכניסה למבנים ניתן להבחין בקורת משקוף מסיבית ובקשת מקלה מעליה. אלו קיימות בווריאציות רבות.
- החלונות התפתחו בהדרגה מפתח קטן ברוחב אבני הבנייה ובגובה נדבכי האבן, לחלונות רחבים, דוגמת חלון זוגי הנפוץ בבנייה הערבית או פתח שלוש הקשתות (טריפור), שאפיינו את בית החלל המרכזי בערים.
- רצפת הבית נבנתה לרוב מאדמה כבושה, זו הוחלפה עם הזמן ב'מדה' - חומר מליטה על בסיס סיד ואדמה, ולאחר מכן בלוחות אבן ובאריחים מעוטרים. לעתים ניתן להבחין בכל סוגי הריצוף במבנה אחד.
- פנים הבית. במרבית הבתים נשתמרו בחלל הפנימי רכיבים מסורתיים דוגמת אח, ארובה וגומחות ששימשו לאחסון חפצי הבית. גומחת המצעים נבנתה ברוחב זהה שנבע, ככל הנראה, מרוחב מזרני השינה. בבתים המאוחרים והגדולים נבנה אח בכל אחד מחדרי הבית, ובחללים גדולים נבנו לעתים שני אחים לחימום. בשני מבנים נשתמרו שרידים של ממגורות טין גדולות לאחסון התוצרת החקלאית, הללו בנויות כמחיצה במרכז החלל.
על חלק מקירות המבנים ותקרותיהם ניתן עדיין להבחין בעיטורי טיח בדוגמאות מעולם הצומח.
מצב השתמרות
ההרס של מלחמת 1948 והמשכו בשנות החמישים הסבו נזק למרקם האורבני של הכפר ובייחוד לגרעין הכפר. הרס מכוון של גגות המבנים והזנחה מתמשכת של המקום הובילו להידרדרות במצבם הפיזי של בתי הכפר.
שלב ההתיישבות המוקדמת סביב המערות ניזוק באופן קשה בשל איכות הבנייה הנמוכה שאפיינה אותו. קירות מעטים נותרו ניצבים, ומספר בתים מקוריים נותרו עומדים על תילם.
בגרעין הכפר ההרס רב, למרות זאת ניתן לזהות עדיין את הרקמה האורבנית - הסימטות והמבננים. במקרים רבים החלל אינו רציף ונקטע ע"י מפולות וחלקי מבנים. במבננים מדרום לכיכר המרכזית מצב ההשתמרות טוב יותר משל המבננים מצפון לה.
במבנים המרכיבים את הרחבת גרעין הכפר - המבנים שרדו במצב השתמרות טוב יחסית, הודות לאיכות הבנייה במקור. שם נשתמרו מבננים שלמים, כולל חצרות וסמטאות. כל אלו מעידים על התפתחותו של הכפר, ובהם ניתן לזהות את שלבי הבנייה השונים.
המבנים משלב התפשטות הכפר הראשונה לכיוון צפון נהרסו לחלוטין, והמרקם האורבני נמחק. מדרום, בדרך אל המעיין, השתמרות המבנים וחצרותיהם היא חלקית, אולם נשמרת חוויית ההליכה על הדרך הראשית לצד קיר חומה.
בבתי החווה שעל הגדה המערבית של נחל ליפתא, נשתמרו קירות המבנים בחלקם, הדרכים שהובילו לכל חווה ניטשטשו מחוסר שימוש במהלך השנים.
סיכום ומסקנות
שרידי הכפר ליפתא במבואותיה המערביים של ירושלים הם פיסת היסטוריה אחרונה של סגנון החיים ושל תרבות הבנייה המסורתית. כפר זה, שמקורותיו מוזכרים כבר בתקופת המקרא כגבול נחלת שבט יהודה, הוא מזכרת חיה לנוף הקדומים ולבנייה המקומית שנפוצו בארץ במשך מאות שנים - בנייה מסורתית המשתלבת עם הסביבה: תוואי הסלע, הטבע והטופוגרפיה.
ליפתא הוא שמורה של אדריכלות עממית (ורנקולרית בעיקרה) ושל בנייה כפרית, שצמחה באופן אורגני.
השתמרותם של מבני הכפר נובעת מבידודו לאורך כל השנים, מאז קום המדינה, שבהן עמד נטוש. תהליך ההתפתחות שקפא בליפתא, מבדיל אותו מכפרים שבהם הרצף היישובי וטכנולוגיות הבנייה המודרניות טישטשו את מבנהו הגרעיני של הכפר ואת שלבי ההתרחבות שלו.
פיתוח שאינו מודע לערכיו של המקום והסבת גרעין הכפר למגורים מודרניים עלול לפגוע קשות במרקם האורבני העדין, בקשר של הכפר עם סביבתו ובבנייה המסורתית שהשתמרה במקום. בבחינת מקרי מבחן דומים בירדן ובמקסיקו שבהם הוסבו כפרים היסטוריים נטושים לשימושים מודרניים, עולה כי הצלחת השיקום של הכפר תלויה במינוף ערכיו המקוריים של המקום ובהתערבות מודרנית מינימלית בסביבה. בשני המקרים פותח האזור כמוקד לתיירות חווייתית, שימוש שלא דרש פיתוח אינטנסיבי.
בכפר כאמור ניתן להבחין בשלושה שלבי התפתחות עיקריים:
1. התבססות גרעין הכפר בשלושה שלבי התפתחות.
2. פריצת גרעין הכפר לאורך הדרכים המובילות לכפר.
3. התפשטות הכפר על הגדה המערבית של נחל ליפתא.
רשת הדרכים המקורית של הכפר נשתמרה במלואה, הכפר ישב על דרך משנית שהובילה מערבה מירושלים בנחל ליפתא, דרך מעיין ליפתא. בכיכר המסגד פונה דרך ראשית זו מערבה לכיוון הנחל ואילו הרחוב הציבורי של הכפר המקביל לקווי הגובה ממשיך לגרעין הכפר. דרכים אלו ששירתו הולכי רגל ובהמות בלבד, משתמשות בסלע ובטרסות כמצע טבעי.
בשטח הכפר ניכרת עדיין חלוקה למבנני חמולות, המוקפות חצרות ומייצרות את המרקם האורבני הכולל דרך ראשית, סמטאות וכיכרות.
בין בתי הכפר ניתן לזהות בתים בעלי ערך מיוחד כמו מבני הדת, בתי הבד, שרידי מבנה צלבני ווריאציות שונות של הבית החד חללי בבנייה הכפרית המסורתית.
המלצות הסקר גובשו מתוך כוונה לשמר את ערכיו האורבניים והאדריכליים של המקום.
עיקרי ההמלצות הם:
1. כל אחד משלבי התפתחות הכפר יקבל ביטוי הולם בתכנון השימור והפיתוח.
2. גבולותיו ההיסטוריים של גרעין הכפר יודגשו, ויוגדר אזור חיץ בינו לבין הבנייה החדשה שסביבו.
3. ייעשה מאמץ לשמור על קו הרקיע האופייני של הכפר, העוקב אחר הטופוגרפיה הטבעית.
4. החלוקה למבננים, שנבעה מפריסת בתי האב והיררכיית הדרכים והכיכרות, מהותית לשמירה על מבנהו המקורי של הכפר.
5. חשיבות רבה לשימור התוואי המקורי של הדרכים והסמטאות, ולשימור גובה פני הקרקע וההיררכיה שלה.
6. הומלץ לערוך סקר מבנים שבו יזוהו המבנים המייצגים את שלבי ההתפתחות של הכפר, המשקפים את אורח החיים בו ואת הערכים האדריכליים והטכנולוגיים של הבנייה המסורתית. סקר זה יסייע בהגדרת הטיפול במורשת האדריכלית.
7. התערבות בבנייה המסורתית בכפר תיעשה תוך שימוש בנפחים קובייתיים, בעלי גודל פאה של כ- 5 מ' שנבעה מגודל הקמרון הנפוץ בבנייה המסורתית, ותשתלב בגגות הכיפה האופייניים.
8. תשתיות מודרניות יותקנו באופן מוסתר, שאינו פוגע בנוף.
9. ההתערבות החדשה תהיה מובחנת בצורה ברורה מהבנייה המקורית.
10. תוואי הקרקע הטבעי יישמר והחציבה בסלע תוגבל. פילוס שטח לבנייה יתבצע על-ידי הגבהה ולא על-ידי חציבה.
11. פרטי הבנייה החדשה יתבססו על פרטי הבנייה המקוריים, האופייניים למתחם זה תוך שימור המרכיבים האדריכליים המקוריים, ובהם: הגומחות, הפתחים, המדרגות, הגדרות, הטאבונים, האחים וממגורות הטין.
רשימת מקורות
אביצור שמואל, תשל"ג. חיי יום יום בארץ ישראל במאה התשע עשרה. תל אביב.
אביצור שמואל, תשל"ו. אדם ועמלו- אטלס לתולדות כלי עבודה ומתקני יצור בא"י. ירושלים.
הירשפלד יזהר, תשמ"ז. בית המגורים הארץ ישראלי בתקופה הרומית ביזנטית. ירושלים.
משה מיכל, 2000. הכפר והבית בליפתא - התפתחות אדריכלית ותהליכי שינוי: מחנה מחקר, האונ' העברית בירושלים. עבודה סמינריונית מורחבת.
משה מיכל, 2002. תבניות אדריכליות בכפר ובבית הכפרי הערבי בהרי יהודה - מקרה לימוד ליפתא. עבודת תיזה בהנחיית פרופ' רות קרק. האונ' העברית בירושלים.
קרויאנקר דוד, 1985. אדריכלות בירושלים - הבנייה הערבית מחוץ לחומות. ירושלים.
פוקס רון, תשנ"ט. הבית הערבי הארץ ישראלי: עיון מחדש- חלק א', קתדרה 89. ירושלים.
תכנית מס' 6036, מרחב תכנון מקומי ירושלים, 2004 (בעריכת אדר' גבריאל קרטס)
Canaan Taufik 1933. The Palestinian Arab House, Its Architecture and Folklore. Jerusalem.
Amiry Suad, Tamari Vera 1989. The Palestinian Village Home. London.
לצפייה באיורים לחץ על כותרת האיור
|
 |
1. צילום אוויר של ליפתא בשיאה, תחילת המאה ה-20
|
 |
2. סימון שלבי התפתחות הכפר על מפה מנדטורית משנת 1936, ללא קנ"מ.
|
 |
3. נפחי הבנייה של ליפתא בשנת 1947 וכיום
|
 |
4. בתי הכפר ליפתא, מבט ממערב, צילום: אבי משיח
|
 |
5. גרעין הכפר, מבט ממערב. רישום מקצב הנפחים המקורי
|
 |
6. עין ליפתא, צילום: יעל רוזנטל
|
 |
7. סמטה בכפר, מבט ממזרח למערב, צילום: אבי משיח
|
 |
8. חצר מבנן שנשתמרה, צילום: אבי משיח
|
 |
9. שרידי בית בד גדול. צילום: יעל רוזנטל
|
 |
10. מבנה "מבוצר" אופייני. צילום: יעל רוזנטל
|
 |
11. חצר מבנן שנשתמרה, צילום: אבי משיח
|
 |
12. מבט אל חצר מוגבהת התחומה בין שני מבנים, צילום: אבי משיח
|
 |
13. שרידי ממגורות טין. צילום: יעל רוזנטל
|
 |
14. בית חד חללי. צילום: אבי משיח
|
 |
15. מבנים המקיפים חצר, מבט אופייני. צילום: יעל רוזנטל
|
 |
16. בעיות הנדסיות אופייניות, צילום: יעל רוזנטל
|
 |
17. פתח טריפור. צילום: אבי משיח
|
 |
18. תוספת קומה על גבי מבנה מסורתי. צילום: יעל רוזנטל
|
 |
19. שרידי בית בד. צילום: יעל רוזנטל
|
|
