| הונין |
| מצודת הונין |
| תוכנית ראשונית לשימור ולפיתוח |
| שם המזמין | קרן קיימת לישראל |
| משך | ספטמבר 2007 |
| מבצעים |
אדר' אמיר פרוינדליך
|
במסגרת תוכנית להקמת טיילת נופית לאורך רכס רמים, נתבקש תחום שימור ברשות העתיקות לערוך תוכנית ראשונית לשילוב מצודת הונין בטיילת. בפרויקט זה נסקרו השרידים ונערכו חלופות תכנון של ההתערבות באתר, זאת במטרה לשמר את השרידים באתרם ולהציגם לקהל באופן בטוח ובהתאם לרוח המקום ולערכיו.
מצודת הונין נמצאת בראש רכס רמים מצפון למושב מרגליות, על גבול ישראל-לבנון. מדרום למצודה נמצאים שרידי הכפר השיעי הונין, החבוי בחורש קק"ל; מצפון למצודה נמצא בית הקברות של הכפר. ממזרח למצודה עובר כביש הגישה המזרחי למושב ומעברו מתלול חריף של רכס רמים היורד לעמק החולה. המצודה משתרעת על שטח של כתשעה דונם וכוללת חפיר חצוב בסלע, שרידי חומות, בורות מים ומבנה קמרונות בשטח כולל של כ-450 מ"ר.
סקירה היסטורית
המחקר הארכיאולוגי באתר העלה כי במקום התקיים יישוב בתקופת הברזל 1 (1000-1200 לפסה"נ), ומהתקופה הפרסית (332-586 לפסה"נ) ועד לשלהי התקופה הביזנטית (המאות הו'-הה' לסה"נ). מתקופות אלו נמצאו שברי כלי חרס, קטעי קירות ובורות מים.
מקובל לזהות את מצודת הונין עם 'שאטו נף' (בצרפתית) או 'קאסטלום נובום' (בלטינית), כלומר 'המצודה החדשה', שהוקמה בתקופה הצלבנית לצד דרך הדואר מדמשק לבניאס וממנה לצור ולעכו. המצודה הוקמה קרוב לודאי בשנים 1107-1106 לסה"נ, יחד עם מצודת טורון (כיום תיבנין) שממערב לה, כחלק מהכנותיו של נסיך הגליל — איג מסן-אומר — למערכה נגד המוסלמים ששכנו בצור. כ-60 שנה מאוחר יותר, בקיץ 1167 הותקפה המצודה במפתיע על ידי השליט המוסלמי נור-א דין. הצלבנים נטשו את המקום והעלו את המצודה באש. כוחותיו של נור א-דין השלימו את ההרס בהחריבם את המצודה עד היסוד.
בשנת 1178 נבנתה מחדש 'שאטו נף' (הונין) יחד עם מצודת שסטלה (מצד עטרת, על גדת הירדן ההררי), על ידי אדון מצודת טורון, הקונטיאבל אונפרוא, מחשש לפלישתו הצפויה של צלאח א-דין לאזור. בשנת 1187 נפלה 'שאטו נף' לידי צלאח א-דין. הכוחות האיוביים החזיקו זמן מה במצודה, אך משיקולים אסטרטגיים הם הרסו אותה בשנת 1218.
בשנת 1266 כבש הסולטן הממלוכי ביבארס את טורון ואת סביבת 'שאטו נף'. אולם בתקופה זו איבד האתר מחשיבותו האסטרטגית כיוון שמרכז הכובד של הדרך מדמשק הועתק מהנתיב ההררי דרומה אל דרך גשר בנות יעקב–צפת.
במהלך המאה הי"ח נתחדשו החיים במקום תחת שלטונו של דאהר אל-עומר. מצודות אחדות בסביבה, ובהן מצודת הונין, בוצרו על ידי תקיפים שיעים, אז גם החל להתפתח הכפר הונין סביב למצודה. בתקופה זו נערכו פעולות בנייה בשטח המצודה, הוקמו חללים מקומרים בחלקה הדרומי ושוקמו או הושלמו חומותיה ומגדליה.
המצודה ניטשה סופית ככל הנראה ברעש הגדול של שנת 1837. הכפר הונין המשיך להתקיים עד לשנת 1948. בשנת 1951 הוקם במקום מושב מרגליות.
תיאור אדריכלי וטכנולוגי
מצודת הונין משתרעת על שטח של כ-5.5 דונם (כ-60 X 90 מ'), והיא מוקפת חפיר (כ-12 מ' רוחב ממוצע) חצוב בסלע. סביב המצודה מצויים שרידי חומה וביצורים קדומים לה. בחלקה הדרומי של המצודה נבנו ארבעה אולמות על שרידי ביצורים מתחילת המאה הי"ב ושרידי מבנה קמרונות מהמאה הי"ח.
מבנה השער (I). זהו אולם מלבני שנבנה על שפת החפיר הדרומי, והוא מורכב משלושה קמרונות צלב בשטח כולל של כ-200 מ"ר. במבנה ניתן להבחין בשימוש משני באבני בנייה קדומות וכנראה אף בשרידי ביצור קדומים. המבנה נמצא ברמת השתמרות גבוהה, למעט חוסר של אבנים בקשת ובמזוזות הפתחים בשל ביזה. בחלקו המזרחי של האולם מצוי פתח סתום של בור מים.
בניצב למבנה השער נבנו שלושה אולמות מקורים בקמרונות חבית שצירם צפון–דרום:
האולם המזרחי (II). באולם זה קיים תפר נראה לעין לרוחב הקמרון, המעיד על כמה שלבי בנייה. אולם זה שרד ברמת השתמרות גבוהה; הוא שלם לכל אורכו, למעט חוסר באבני בנייה בראש קיר המילואה הצפוני וליבה חשופה ומעורערת בפינתו החיצונית, הצפונית-מזרחית. חלל זה זכה לטיפול שימורי בשנת 1994, לרבות השלמת אבן וכיחול.
האולם המרכזי (III). מרבית קמרון החבית נהרס עד לעקביו. בדופנו הצפונית יש פתח המוליך למערכת קדומה של בורות מים.
האולם המערבי (IV).גם אולם זה נהרס עד לעקביו; רצפתו מכוסה במפולות ובסחף.
משני צדי מבנה הקמרונות ותחתיו מצויים נדבכי יסוד של ביצור משלב קדום יותר של המצודה. השרידים כוללים צמד מגדלים מאסיביים וחומה הקושרת ביניהם — כולם ברמת השתמרות נמוכה מאוד. מצפון-מזרח למבנה הקמרונות הובחנו שרידים של מבנה רבוע, קטן, ובו פתח לבור מים. פרט לאלו, פזורים בשטח המצודה בורות מים רבים (לפחות שמונה) שחלקם מלאים במים כל השנה, אולם אף לא אחד מן הבורות נסקר בצורה שיטתית. בורות המים שימשו את תושבי הכפר הונין עד אמצע המאה הכ'.
סביב המצודה חפיר עמוק חצוב בסלע, ככל הנראה מהשלב המאוחר של המצוד. כיום ניתן להבחין בכ-3800 מ"ר של החפיר, שכן בצדו המזרחי נבנה כביש הגישה למושב מרגליות, וייתכן כי צדו הדרומי סתום בחלקו. לאורך החפיר תועדו סימני חציבה, מערות ובורות מים — עדות לנוכחות קדומה יותר. החפיר משמש היום בית גידול לצומח עשיר, כגון עצי תאנה, אלונים ואלות.
התערבות שימורית
בחורף 1994 התמוטטו חלק מקמרונות המצודה. עקב כך התבצעו במקום עבודות שימור על ידי צוות תחום שימור ברשות העתיקות, בניהולו של י' ברוידא ז"ל. באותו זמן נערכו חפירות ארכיאולוגיות סביב האולמות המקומרים ובתוכם, מטעם רשות העתיקות בראשות עידן שקד.
עיקרי המלצות
במסגרת הצעת התכנון הראשוני, הומלץ על שיקום בשני שלבים:
בשלב הראשון יוסדר שביל מטיילים שיעבור בחפיר סביב המצודה, בהמשכה של הטיילת המתוכננת. משיקולי בטיחות יעבור השביל הרחק ככל האפשר משרידי החומה הפנימית, ובמקביל יטופלו בשרידי המצודה כדי להבטיח מעבר בטוח לרגליה. הארכת הטיילת אל תוך החפיר תאפשר למבקרים להתרשם ממלאכת החציבה של החפיר, כמו גם מהשרידים הקדומים למצודה (בורות המים), מהתצורות הגיאולוגיות (במפנה הצפוני) ומהצמחייה העשירה (אלונים, תאנים ואלות).
בשלב השני ישוקמו חללי המצודה השיעית (המאה הי"ח עד לרעש האדמה של שנת 1837) לביקורי קהל. פרויקט עתידי זה יכול להתבצע בשלושה שלבים, בהתאם לתקציבו של היזם ובהתאם לממשק העתידי של האתר. בשלב ראשון ישוקם מבנה השער; בשלב שני ישוקם קמרון החבית של האולם המזרחי, ובשלב האחרון יתבצעו עבודות ייצוב והסדרה של הקמרונות המרכזי והמערבי (III ו-IV) ויוסדרו מפלסיהם. שני החללים הראשונים (I ו-II) מצויים ברמת השתמרות גבוהה, אולם השניים האחרונים (III ו-IV) קרסו ברובם. לכן מוצע לשקם את שני האולמות הראשונים כחללים מקורים, ואילו את השניים האחרונים מוצע להסדיר ברמת ההשתמרות הנוכחית.
במהלך עריכת תוכנית השימור שתוארה לעיל, יצרה דינה אבשלום-גורני, ארכיאולוגית מחוז גליל מזרחי וגולן, קשר בין תחום שימור ברשות העתיקות למגמה לאדריכלות במכללת תל חי. המכללה אימצה את האתר כנושא שנתי בשנה"ל 2007-8, לכל מקצועות המגמה. על כך נתונה ברכתנו ותקוותנו כי בשנים הבאות אף תורחב פעילות מסוג זה בשדה מורשת התרבות.
לצפייה באיורים לחץ על כותרת האיור
|
|
