סוגיית שימור המורשת הערבית הפלסטינית הבנויה בישראל נתקלת בחסמים ובעכבות. חלק מהחסמים הם חיצוניים, וקשורים במדיניות ממסדית המכוונת להשגת יעדים סותרים לשימורה וטיפוחה של המורשת הערבית פלסטינית הבנויה. חסמים נוספים הם פנימיים, אלו קשורים בקהילה המקומית וביחסה היא כלפי שימור המורשת. למרות חשיבותה של המורשת בחיזוק הזהות של הקהילה וחיבורה למקום ולמרחב בהווה ובעתיד, המודעות לשימור בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל, הנמצאת במאבק והתנצחות על זכותה למקום ובתוך כך על שמירת המורשת שלה, עדיין נמוכה. הצהרות שונות, אמירות ורטוריקה שכוונתם להדוף את האיום הקיים על מורשת זו אינן מתורגמת דיו לפרקטיקה. ניצנים של פעולות שימור והתעוררות במודעות לנושא לא הפכו עדיין לזרם מוביל, יזום, מאורגן ומתוכנן, לא על ידי החברה האזרחית, לא על ידי הרשויות המקומיות ולא על ידי הקהילה. במאמר קצר זה אני מבקש לדון בחסמים המעכבים את שימורה של המורשת הערבית בישראל.

מטרות המאמר הן להציג בקצרה את תפיסת השימור הקיימת בקרב הקהילה הערבית בישראל, לאפיין את המורשת הערבית הבנויה בארץ, לזהות ולאפיין את החסמים החיצוניים והפנימיים המעכבים את שימור המורשת, ואת תפיסתה כנטל במקום כמנוף ערכי, תרבותי וכלכלי. בנוסף אנסה להציע מספר כיווני מדיניות לחיזוק המודעות לשימור מורשת זו לפני שהיא נהרסת, משתנה לאלתר או נכחדת כליל.

המאמר מבוסס על ספרות בנושא שימור המורשת, עבודות תכנון ביישובים הערביים להם אני שותף וראיונות שנערכו בזמן ההקמה של עמותת ג'פרא. עמותה זו שמה לעצמה למטרה ליזום פרויקטים לשימור המורשת הערבית הבנויה בארץ, בכלל זה לפעול להגברת המודעות והובלת תהליך השימור בשיתוף עם מוסדות וארגוני שימור בארץ ובעולם, תוך למידה מניסיונם והתאמת תהליכי השימור והשיקום למציאות ביישובים הערביים.

במאמר ארבעה חלקים: הראשון מעמיד מסגרת תיאורטית כללית על שימור מורשת בתנאי התנצחות לאומית, תוך הבחנה בין דרכים לשימור המורשת ומשמעויות של חסמים בשימורה. בחלק השני סקירה תמציתית של סוגי המורשת הערבית הבנויה והצגת טיפולוגיה ראשונית שלה. החלק השלישי עוסק בזיהוי החסמים החיצוניים והפנימיים, וסיווגם לאשכולות לפי תחומים. בחלק האחרון מוצעים כיווני מדיניות העשויים לסייע בהגברת המודעות לשימור, טיפוח ופיתוח המורשת הבנויה ביישובים הערביים.

המורשת היא משאב ערכי תרבותי הנושא משמעויות של זהות. למשאב זה ביטוי מוחשי בשטח או לא מוחשי בתודעה, כמו גם נוכחות בנרטיבים המשפיעים על דפוסי ההתנהגות של האוכלוסייה. בהיות המורשת מרכיב מרכזי בזהות של פרטים וקולקטיבים, קהילות ועמים פועלים לזכור אותה ולשמרה למען עצמם ולמען הדורות הבאים. קיום מורשת של עם מעניקה לו חוסן, עומק, והזדמנויות להתפתחות. בשנת 1997 התקיים כנס בינלאומי ראשון בלבנון תחת הכותרת "שמירת המורשת הלאומית ודרכים לניהולה", נשיא לבנון אלהראוי פתח את הכנס ואמר: "מולדת בלי מורשת ובלי היסטוריה היא מולדת בלי הווה ובלי זהות..., מולדת המתכחשת לעברה או מתכחשת לשורשיה היא מולדת ללא חזון והווה... (המוסד הלאומי למורשת, 1997: 12). אשתו של הנשיא שהיא נשיאת המוסד הלאומי למורשת בלבנון אמרה באותה הזדמנות כי: "שורשינו כאן; השכחה לא מחקה אותם והפולשים לא עקרו אותם " (שם: 10). שימור המורשת משמש קרש קפיצה לעתיד ולאו דווקא הישארות בעבר, הוא תורם לגיבוש קולקטיב לאומי, תרבותי על בסיס ערכי. המרחב הישראלי רווי במורשת המצויה בשכבות אנכיות שהמגוון ואופני הביטוי השונים שלה מייצגים את עושרו התרבותי של המרחב במשך ההיסטוריה.

קיימות הגדרות שונות של שימור מורשת (עליאן, 2005), אסתפק כאן בהגדרה של שבייד, טרנר וסולר (1986) לפיהם שימור המורשת הבנויה הוא: "הבטחת המשך הקיום התקין והשלם מבחינת החומר והצורה של מבנים ואתרים שיש בהם מערכים חומריים דוממים או צמחיים, שלמים או חלקיים, שנוצרו בידי אדם או היוו רקע לפעילות אנושית ואשר הוכרו כבעלי ערך תרבותי". ערך תרבותי כולל ערכים היסטוריים, אסתטיים, חברתיים ומדעיים. שימור מורשת העבר, למען החברה בהווה ובעתיד אינה פעולה טכנית בלבד, היא תהליך המבטא  תרבות - אידיאולוגיה, יחסי כוח, רצונות, נרטיבים ויכולות. כאמור תהליך השימור בכלל זה בחירת סוג, אופי או תקופה אינם תהליכים ניטראליים. הם מושפעים מיחסי הכוח והשליטה במשאבים, וכרוכים בתהליכים טעונים המבטאים לעיתים רצון לשמר הגמוניה תרבותית ואידיאולוגית או לחלופין להתגונן בפניה. חשיבות שימור המורשת אינה רק בזיהוי המקום, המונומנט, התקופה, אלא במכלול המרכיבים התרבותיים הערכיים והנרטיבים המיוצגים במונומנט. בהתאם, שימור המורשת הבנויה היא פעולה המבטאת מכלול של מנהגים, נורמות, טכנולוגיות וחומרי בניה, אמצעי יצור וסביבה פיסית שנוצרה באופן יזום בתקופות ובזמנים שונים.

במציאות הישראלית מתקיימת התנצחות הכרוכה במאבק על סביבת המורשת בין יהודים לערבים. שתי הקבוצות הלאומיות מודעות לחשיבות המורשת ונכוסה לחיזוק הזכות על הארץ. לענין זה אצטט את עמוס קינן (1991) שכתב כי: "שיבת ציון וההתיישבות היו, ועדיין הינם, מאמץ לשנות את הזהות הלאומית ההיסטורית, מזהות של עם בגלות, לזהות של עם במולדתו. אתרי ההתיישבות ההיסטוריים, הם נקודות הציון של ההיסטוריה החדשה שלנו. מי שאינו שומר על נקודות ציון בעברו, איבד את הזיכרון ההיסטורי שלו. מי שאיבד את זכרונו ההיסטורי, מאבד את המרכיבים שמהם נרקמה זהותו. ואז למי שאין לו היסטוריה, הוא נידון לחיות אך ורק בהווה. לחיים שהם אך ורק בהווה, חיים חסרי מורשת, אין שום משמעות מלבד המשמעות הקיומית בלבד". מול תפיסה זו קיימת העמדה הערבית הפלסטינית, שעדיין נאבקת לשמור מורשתה שצמחה בארץ באופן אורגני. כתוצאה מתהליך היסטורי זה נוצרו בין הערבים ליהודים שדות מאבק והתנצחות בתחום הדמוגראפי, הגיאוגרפי והמורשת (Yiftachel, 2002). מאבק זה מייצר חסמים בפני יוזמות לשימור המורשת הערבית מחשש לזהותה של הארץ. מקצת החסמים הם מבניים, אחרים תפיסתיים והתנהגותיים. ראיית שימור המורשת הערבית כחלק מהמאבק הגיאו-פוליטי והלאומי, הוביל לכך שהזדמנויות לשימור נחסמות. זוהי חלק מגישה כללית המבקשת לחסום את האוכלוסייה הערבית בארץ בתחומים ונושאים שונים, המונעת מטעמים שונים (חסון וקרייני, 2006; ח'מאיסי, 2004).

שיקום ושימור המורשת הבנויה כרוכים בתהליכים מורכבים שכוללים בבסיסם תפיסה ערכית, תרבותית, נורמטיבית, סמלית ופוליטית, כלכלית, מבנית, והגמוניה כוחנית. בין התפיסות שהוזכרו קיימים לעיתים ניגודים וסתירות, במיוחד כאשר הם מגלמים נרטיבים שונים. עם זאת יתכנו גם מצבים של זהות אינטרסים בהם התפיסות משלימות. בחברות שסועות הנמצאות במאבק או בעימות והתנצחות, המרכיבים הסמליים והפוליטיים זוכים להדגשה וחיזוק על פני המרכיבים התפקודיים.

תכלית פעולת השימור היא להבטיח את קיומם של הערכים התרבותיים הגלומים במרכיבים החומריים ובטכנולוגיות הבניה שבאתרים, ללא יצירת שינוי במערך הערכים הסוציו-תרבותיים הסובבים את האתר. ניתן לדרג את פעולות השימור לפי סולם של עשר דרגות: הגנה, תחזוקה, ייצוב, שימור החומר, שחזור, שיקום, בניה מחדש, העברה, פירוק והרכבה מחדש ושכפול.

מגוון המורשת הבנויה בארץ, הנתונה בשכבות ובפיזור גיאוגרפי על פניה משקפת את התרבויות שחיו כאן בעבר וחיות כאן בהווה. כל  ניסיון להכחיש קיומה של מורשת מסוימת יכול אולי להצליח לתקופה קצרה, אך המציאות דוחה הכחשה זו.

שרידי המורשת הבנויה הפכו ברבות הימים לשכבות ארכיאולוגיות. מצד אחד, החיפוש אחר שכבות מוקדמות מייצר בעיה, עת חפירה לעומק פוגעת בשכבת המורשת הנמצאת מעליה שהיא עדות להתפתחות האורגנית. מצד שני, בהרבה מקרים בניה חדשה גורמת להרס שכבות עתיקות וקדומות המחייבות שימור.

ניתן לחלק את המורשת הערבית הבנויה בארץ לשלוש קבוצות עיקריות: עתיקה, קדומה ומודרנית. אין כוונתי לתחם את התקופות אך הגישה הנכונה לעניות דעתי בשימור היא להתייחס אליהן באופן מצטבר. ניצני המודעת המתפתחת לשימור המורשת הערבית מושפעת מהמגוון הסוציו-תרבותי הקיים הן בשכבות הארכיאולוגיות והן על פני השטח. למרות ניסיון ההכחשה, העדויות לקיום מורשת ערבית עשירה וממושכת בארץ הן רבות. מחיקה פיסית בניסיון למחיקה תודעתית, כמו גם התעלמות כתוצאה מבורות או מהכוונה ממסדית לא ימחקו את המורשת הערבית בארץ. יתר על כן, מחובתה של המדינה להכיר במגוון המורשת ולשמרה.

המורשת הערבית המוסלמית הבנויה היא כאמור אחת ממכלול המורשות שצמחו והתפתחו בארץ. ניתן לחלקה בהכללה למספר סוגים: 

1. מבנים ומתקנים שהתפתחו בסביבה חקלאית פתוחה. מורשת זו כוללת מדרגות חקלאיות, מבנים חקלאיים, קברי שיח'ים, מקאמאת (מבנים). והיא מבטאת את אמצעי היצור, טכנולוגיות חקלאיות, דרכי עיבוד ודפוסים חברתיים וקהילתיים. 

2. מבנים, אתרים, מונומנטים ומרקמים בנויים בערים ערביות שהיו מרכזים אורבאניים לפני 1948 שהפכו להיות מעורבות (יפו, חיפה, עכו, לוד ורמלה), או שחלה בהן טרנספורמציה של האוכלוסייה עקב מלחמת 1948. מרחבים ומרקמים בנויים בערים אלה ואחרות, שהפכו להיות ערים יהודיות (ערי פיתוח) כגון צפת, טבריה, בית שאן ובאר שבע, גלעיניהם ראויים לשימור. בערים אלו התגוררו האליטות ומעמדות הביניים של החברה הערבית ולכן קיים בהן ריכוז של מבני ציבור, מבני מגורים בעלי ערך תרבותי, היסטורי, ארכיטקטוני ואסתטי הכולל את מכלול המרקם הבנוי. מרקמים אלו שהתפתחו באופן אורגני משקפים את הנסיבות התרבותיות, אמצעי יצור, כללים וקודים של התנהגות השאובים מההלכה ומהתרבות האסלאמית. מרקמים אלו כוללים שרידים קדומים של תרבויות שחיו בארץ. דוגמה לכך היא העיר רמלה הערבית מוסלמית שנבנתה במאה השמינית, בתקופת בני אומיה, בסמוך ללוד. קיימים בה אלמנטים ארכיטקטוניים ואורבניים הראויים לשימור. גם כיום העירייה וגורמים נוספים פועלים להרס הקסבה בגלעין העיר, בניסיון לנתק את העיר מעברה תוך מתן דגש על החדש המרוקן מתוכן את מהותה של עיר זו. ניסיון זה לניתוק העיר מעברה לא צלח ואינו תורם להווה שלה, והוא אף יפגע בעתידה. המרקם העירוני התפתח לפי מודל העיר המוסלמית הכולל מסגד, שוק, חומה, מצודה, שטחי ציבור, שיצרו את הקסבה, להם הוסדרו כניסות בהתאמה לצרכים המודרניים (ח'מאיסי ויסין, 2007).

3. גלעיני כפרים ויישובים שהמרקם הבנוי שלהם נהרס במהלך מלחמת 1948 (הנכבה) ובעקבותיה, שתושביהם ברחו, גורשו ויצאו. כיום קיים איום ממשי על שארית המורשת עקב תהליכי שינוי בכפרים ומדיניות ייהוד המרחב. מספר הכפרים הללו עומד על כ-418 (Khalidi, 1992). בשרידי גלעיני הכפרים והיישובים הללו קיים שארית של היצע מבנים ושרידי המרקם, אלו כוללים בדרך כלל מבני דת המבטאים מורשת תרבותית, צורת חיים וטכנולוגיות בניה המחייבות שימור, שחזור ושיקום. חלק מתושביהם העקורים של אותם כפרים הנגישים אל המורשת ובעלי המודעות מבקשים ליזום פעילויות לשימורם. עם זאת, יוזמות פילנטרופיות ופרטיות נחסמות על ידי גופים המנהלים את המרחב המנכסים אותו אליהם כגון קק"ל, ממ"י ואחרים. 

כיום אין יוזמות ממשלתיות לשמר מרקמים של כפרים ערבים פלסטינים נטושים/הרוסים. הניגודים והסתירות בנוגע לשימור ושיקום המורשת הבנויה בכפרים הערבים הנטושים מחלישה את יוזמת הקהילות עצמן לשימור המורשת, וחושפת את הבעייתיות וההקשרים הלאומיים פוליטיים הכרוכים בפעילות זו. חסימת שימור המורשת הבנויה כולל מסגדים ומבנים נטושים בגלעיני הכפרים הערבים ההרוסים מדגימה את חוסר הניטראליות של השימור במציאות הישראלית, ובכך מעמידה את שימור גלעיני הכפרים האלה בלב המאבק והסכסוך הערבי-יהדי בארץ.

בגלעיני היישובים הערבים בישראל כיום קיימת פעילות ענפה של הרס מורשת בנויה (ח'מאיסי, 1993). הרס זה פוגע באוכלוסייה ממנה מצפים להיאבק על שימור מורשתה. המציאות מסתברת כהפוכה, כיום ניתן למצוא מבנים בודדים הראויים לשימור בתוך הגלעין היישובי. גלעין זה שובש על ידי בניה חדשה שלא התחשבה במרקם האורגני.

הסיבות להרס המסיבי של גלעיני היישובים הערביים כיום:

גידול אוכלוסייה מהיר - התפוצצות אוכלוסייה - וגידול בביקוש לקרקע.

לחץ גדול על זמינות פתרונות מגורים החסרים במרחב היישוב ומזדמנים בגלעין לאחר הריסת המבנים.

חוסר הפשרת קרקע לפיתוח מגורים והגדלת היצע השטחים המתוכננים המיועדים לפיתוח, דבר ההופך את גלעין היישוב ליעד מבוקש.

תכנון מתארי ומפורט מאפשר ואף גורם להרס מבנים. תכניות המתאר אינן מספקות הגנה על מבנים ומרקמים ייחודיים ובכלל זה גלעין היישוב.

בעלות פרטית על קרקע מעניקה לבעליה ליזום הריסה ובניה חדשה ללא בקרה או מניעה ציבורית.

רשויות מקומיות אינן אוסרות הריסה ובניה ואינן מעורבות בשימור, גם כאשר הן מודעות לכך. זאת בשל העדר משאבים לצורך קניה, אחזקה ושימור מבנים בעלי ערך.

התפיסה הנהוגה בקרב האוכלוסייה כי החדש עדיף על הישן, ולכן הורסים מבנים ישנים ומתגוררים במבנים חדשים הקמים במקומם.

חוסר במשאבים בידי הציבור/בעלי בתים לתחזוקת הבתים או לחידושם. שימור, חידוש ושיפוץ מבנים דורש כיום יותר משאבים מאשר בניה חדשה. בנוסף לכך, רוב היישובים שבגלעין ההיסטורי בתים בעלי ערך לשימור  הוא מיושב באוכלוסייה חלשה מבחינה סוציו-כלכלית ולכן היא אינה יוזמת שימור.

חוסר עידוד מצד השלטון המרכזי לשימור אלא מיישם מדיניות עיבוי השטח המתוכנן והבנוי המעלה את הביקוש לגלעיני היישובים.

תמורות מבניות וכלכליות ביישוב המחייבות הפיכת הגלעין למרכז כלכלי של היישוב. לכן בעלי בתים הורסים מבני מגורים ישנים והופכים אותם לחניות ומרכזים מסחריים בעלי נגישות ברכב.

אין כוונתי במאמר קצר זה לפרוט את כל החסמים המעכבים את שימור מורשת הבניה הערבית בישראל כיום. הכוונה היא להתמקד בחסמים הפיכים, היכולים להפעיל מדיניות מקומית לקידום שימור המורשת, לעורר את הקהילה המקומית וגם לזכות בתמיכת השלטון המרכזי והגופים הממלכתיים והציבוריים העוסקים בשימור בארץ.
אתיחס להלן לשתי קבוצות חסמים, חסמים חיצוניים וחסמים פנימיים, שביניהן מתקיימות זיקות.

חסמים חיצוניים
החסמים החיצוניים הם אלו הקשורים בגורמים חיצוניים, מחוץ לקהילה ולרשויות המקומיות, מדובר בעיקר במדיניות הממסדית.

מדיניות הכחשה ודחיקה. אין זה סוד שקיים סכסוך ומאבק לאומי בין הערבים ליהודים על עברה, על ההווה ועל עתידה של הארץ. אמנם מאבק זה בעל אופי אזרחי, אך תמיד אפשר וקל לגלוש ממנו לממדים פוליטיים לאומיים. החשש מגלישה זו מעודדת את המשך מדיניות ההכחשה והדחיקה של שימור מורשת הבניה הערבית ובכלל זה בתוך היישובים הערביים. עדיין לא קיימת הבחנה ברורה מספיק בין שימור מורשת בתוך היישובים הערביים הקיימים לבין השימור של כפרים נטושים. הממסד מעדיף מצדו "לא לפתוח פה לשטן". אומנם בחומש האחרון מדיניות זו מתמתנת ומשתנה, אך עדיין אין זרם בממסד המכיר בצורך בשימור המורשת הערבית הבנויה. במקביל לאי הכרה זו נבנתה הכרה מובנת וממוסדת לשימור המורשת היהודית הבנויה משתי תקופות, האחת היא התקופה המקראית והשניה מראשית הפרויקט הציוני המודרני של סוף המאה התשע עשרה. גישה זו מתעלמת מתקופת הביניים בארץ בה חיו עמים ותרבויות ובכלל זה התרבות הערבית המוסלמית, ולכן קיימת התעלמות הפוגעת ביוזמות לחידוש המורשת הערבית.

ההכחשה המובנת גורמת לדחיית אפשרות הקצאת משאבים ציבוריים לשימור המורשת הערבית. העדר הקצאת משאבים ישירים או עקיפים דרך גופים הפועלים בתחום השימור חוסמת גם יוזמות מלמטה הפועלות לקראת שימור מורשת בתוך היישובים הערביים.

חשש מניכוס המרחב הציבורי והפיכתו למשותף. חלק מהמדיניות הציבורית הנגזרת מאידיאולוגיה לאומית פוליטית וכלכלית חברתית ותרבותית קשורה במימוש הפרויקט הציוני כחזון של החייאת העם היהודי בארץ והקמת מדינת לאום יהודית. מדינת לאום יהודית פועלת להנצחת שליטתה במרחב הציבורי. השימור הוא חלק ממרחב ציבורי אותו מנכס הרוב היהודי לעצמו, הערבים מודרים לפיכך ממרחב זה. במקרים לא מעטים פיתחו הערבים מעין הדרה עצמית, וולונטארית, עקב ההדרה מהמרחב הציבורי הנשלט על ידי הממסד היהודי. יוזמות לשימור מורשת בנויה יוצרות מעין חשש ממעורבותם של ערבים במרחב הציבורי, מניכוסו עבורם או מהפיכתו למרחב משותף. ניכוס המרחב הציבורי ושיתוף ערבים בניהולו ובכלל זה בשימור מבנים, מונומנטים ומרקמים פוגע באידיאולוגיה המובילה של הניכוס הלאומי היהודי. ניסיון של החברה האזרחית לחדור למרחב הציבורי ולצמצם את ההגמוניה נתקלת בקשיים ובעכבות, עד כדי האשמות במטרותיה החתרניות לשינוי אופיה של המדינה. חששות בלתי מוסברים אלו, הנגזרים מנרטיב מסוים ומנסיבות הסכסוך היהודי – ערבי, מייצרים חסמים בפני יוזמות משותפות של יהודים וערבים לשימור המורשת ובכלל זה המורשת הנמצאת בתוך ובסמוך ליישובים הערביים. בחומש האחרון מתעורר שיח שונה, ופתיחות מדודה לאפשרויות של שיתוף והסרת חסמים, אך שיח זה עדיין לא הפך להיות זרם מוביל המעודד שימור מורשת על בסיס נרטיב אזרחי משותף.

תכנון מגביל וחוסם. התכנון הארצי והמחוזי, המחייבים תכנון מקומי על פי הפרדיגמה התכנונית הקיימת בישראל, הוא חסם נוסף בפני שימור המורשת הערבית הבנויה. בתכנון שימושי הקרקע ביישובים הערביים נקבעה מסגרת קטנה לפיתוח, שאינה עונה על צורכי היישוב הגדלים. כתוצאה מכך נוצרו לחצי ביקוש שהאיצו הריסה של מבנים. מצד אחד, תכנית מתאר ארצית 35 ציינה במפורש את הצורך בשימור מורשת הבניה ואף הציעה לשמר מכלולים. עם זאת, התכנית אינה מלווה בשינוי תכניות מתאר מקומיות והיא אף אינה מיושמת דיו בשל שאלת הפיצויים עבור זכויות תכנוניות מוקנות על פי תכנית מתאר מקומיות מאושרת. כך התכנון הארצי, המחוזי והמקומי חוסם בפועל שימור, מצמצם את דרגות החופש ליזמות בשימור, ובאופן עקיף מעודד הריסת מבנים בעלי ערך. מצד שני, תיקון חוק תכנון ובניה המחייב הקמת ועדות שימור לצד הרשויות המקומיות או/ו הועדות המקומיות לתכנון ובניה, נאכף בצורה מוגבלת ביישובים הערביים. כתוצאה מכך, בפועל לא נוצר המנגנון שיתמוך בשימור באופן מקצועי וממוסד ורק פעילות וולונטרית שכוחה מוגבל עומדת מול מכונת ההרס של המורשת בגלעיני היישובים הערביים.

חסמים פנימיים
אסקור להלן חלק מהחסמים הפנימיים, בתוך היישובים והקהילה הערבית, הפועלים בסינרגיה עם החסמים החיצוניים.

חוסר מודעות וחוסר בהקצאת משאבים. חוסר המודעות בקרב האוכלוסייה בכלל ובקרב אוכלוסיה מעוטת יכולת כלכלית בפרט, המתגוררת במבנים בעלי ערך בגלעין היישובים, לאוצר התרבותי והערכי של המבנה או המרקם בו היא חיה, מוביל להרס או לנטישה של הנכס. כתוצאה מכך חלה התדרדרות מתמדת במצבו והאצה של תהליכי בליה. תהליך זה יכול להיפסק באם תהיה יד מכוונת לשמירת נכסי המורשת אגב הקצאת  משאבים, או לחלופין באמצעות רכישת הנכס על ידי הרשות המקומית. נוסף על כך, גורם משמעותי הוא רצונם של בעלי נכסי המורשת לממש זכויות בניה מוקנות על הקרקע, בה בעת שמבנה לשימור חוסם ומעכב את מימוש זכות זו. חוסר המודעות של האוכלוסייה, למשמעויות של הרס המבנים בעלי ערך הוא עניין שכיח. בקרב הציבור המודע, חוסר משאבים ו/או פתרונות מגורים חלופיים, מהווים חסם בפני הפיכת ההכרה והמודעות למהלך מעשי של שימור המבנה.

ריבוי בעלים על חלקות וסכסוכים בין יורשים. שטחי גלעין היישוב לא עברו בדרך כלל הסדר מקרקעין, לפיכך אין רישום בעלות פורמאלי במשרד המשפטים. שטחו של הגלעין מוגדר כשטח בנוי אך אין בו חלוקה לחלקות ולמגרשים כאשר ברוב המקרים החזקה בפועל היא המקנה בעלות. 
על פי ההלכה האסלאמית כל הבנים היורשים הם בעלי זכות שווה בירושה מהוריהם, הבנות מקבלות מחצית מהבנים. סכסוכים בין יורשים על הזכויות במבנה והעדר גבולות ברורים ומוסכמים של מגרשים בין שכנים מהווים חסם בפני האפשרות לשימור מבנה.

תכנון מתארי המאפשר הריסה ובניה. תכניות המתאר שהוכנו ליישובים הערביים קבעו זכויות בניה באזור הגלעין ואפשרו הריסת מבנים ובניה במקומם. אומנם התכניות ציינו כי יש לקבוע מעמד מיוחד לגלעין אך הן מציעות כלים לשימורו. יתר על כן, מדיניות התכנון, שבמהותה מכוונת לעיבוי וציפוף ולאי הפשרת שטחים לפיתוח חלופי בשולי היישוב, מגבירה את לחצי הפיתוח על הגלעין ודוחפת את בעלי הנכסים להריסת הקיים ולבניה חדשה במקומו.
בנוסף, הועדות והרשויות מקומיות אינן מזדרזות להכריז על מבנה לשימור בהתאם לתוספת הרביעית לחוק תכנון ובניה בשל החובה לתשלום פיצויים על פי החוק. כך חוק תכנון ובניה ותכניות המתאר שאמורים ליטול חלק בהליכי שימור מבנים, הופכים להיות חסמים בעת יישום.

תרבות שכחה. תרבות זו התפתחה על רקע טכנולוגיות הבניה המודרניות ורמת החיים העולה בקרב האוכלוסייה המעדיפה את החדש על פני הישן. המגורים בבית ישן, המסמלים נכשלות וחוסר יכולת ללא כל קשר לערכו התרבותי של המבנה – של נכס המורשת, יחד עם שאיפתם של האנשים להבטיח שירותים מודרניים בבתיהם (רשת סניטארית, חשמל, מיזוג, חימום וכד'), מעודדים בעלי בתים ישנים להרוס מבנים ומרקמים בעלי ערך ולבנות מבנים חדשים במקומם. מעבר לכך, הבניה החדשה עדיין נתפשת כקדמה ויש בה משמעויות של החצנה, לכן אנשים נמנעים משימור מבנים ומעדיפים את החדש על פי הישן.

שימור מבנים ומרקמים בעלי ערך בתוך סביבה מתפתחת עלול לעתים לייצר אילוצים המקשים על פיתוח סוציו-כלכלי ומהווים לכאורה פגיעה ברשות הפרט. אולם מבנים אלו הם נכס ומשאב כלכלי שאפשר להפיק מהם תועלת רבה יותר מאשר אלו שלא הוגדרו כמבנים לשימור. הערך הכלכלי הגבוה המוכח למבנה המיועד לשימור, או למתחם ולמרקם היסטורי לשימור קשור בדרך כלל לגורם התיירותי והמסחרי.

הרס של אתר היסטורי ביישוב הערבי צריך לעורר מחשבה, הסתייגות ובמקרים רבים אף פעולת מניעה והתנגדות ציבורית. עם זאת, מובן כי אין טעם לשמר כל מבנה ומבנה בגלעין היישוב. הדגש של המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות על ההיבט הכלכלי הטמון בשימור ופיתוח, אינו בר מימוש עדיין במציאות של היישובים הערביים.

הדרך לשימור המורשת הערבית הבנויה כרוכה בתהליכי שינוי שמטבעם לוקחים זמן. היעדים האופרטיביים בדרך להשגת המטרה הם:
הגברת המודעות של הציבור, קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות דרך פרסומים, ימי עיון והכשרת סוכני שינוי שיפעלו להטמעת חשיבות שימורה של מורשת זו.
עידוד יוזמות פילנטרופיות - אזרחיות, יזמים פרטיים ופעילים לשימור המורשת במקביל לנקיטת יוזמה ציבורית, על ידי גורמים ממשלתיים וממלכתיים, בכדי לקדם את שימור המורשת ביישובים הערביים בכלל ואת המורשת הערבית הבנויה בערים המעורבות בפרט. זו האחרונה תשמש מניע לפעילות השימור גם ביישובים הערבים.
התפיסה הרצויה שתעודד את שימור המורשת הערבית כרוכה בהכרה ממסדית בזכויות האוכלוסייה הערבית ובסיום ההגמוניה היהודית על המרחב הציבורי. שיתוף הערבים והשתתפותם בייצור המרחב הציבורי, ובכלל זה בשימור, יוביל להכרה הן ממסדית והן קהילתית בזכות ובחובה שבשימור המורשת הערבית הבנויה בארץ.
שינוי בגישה התכנונית לכדי הכללת מבנים ומרקמים לשימור בתכניות האב והמתאר. מהלך מקביל לכך הוא העמדת משאבים בידי הרשות המקומית והועדה המקומית, במטרה לממן פיצויים עבור קביעת מבנים לשימור והקצאת משאבים לאחזקה ושיקום.
עידוד הקמת ארגונים ומוסדות על פי חוק ו/או פילנטרופיים כחלק מהפעילות האזרחית. הקמת מוסדות תומכים ומגבירי מודעות לצורך בשימור המורשת הערבית כשכבה נוספת במגוון המורשת בארץ.

לסיכום, במאמר קצר זה ניסיתי לסכם את מקומו של שימור מורשת הבניה ביישובים הערביים מנקודת ראות אוניברסאלית. ביקשתי להתחשב בנסיבות הסכסוך והמאבק הקיימים; להתאים את הגישה לשימור מבחינה תרבותית לנסיבות היישובים הערביים והקהילה הערבית; וליצור מסגרות ניהול חדשות הממתנות את ניגודי האינטרסים סביב נושא שימור המורשת הערבית הבנויה. במקביל, ביקשתי להדגיש את הצורך בהסרת חסמים בפני שימור מורשת בנויה ביישובים הערבים ולהצביע על הסינרגיה הקיימת בין הסרת חסמים חיצוניים לבין הסרת חסמים פנימיים.

המודעות כיום לחיוניות שימור המורשת הבנויה ולחובתנו בהווה להבטיח את המשכיותה של מורשת תרבותית בעלת משמעות לדורות הבאים הולכת וגוברת. הדבר יתרחש כאשר יוזמות מ"למטה" יפגשו נכונות מ"למעלה". אין ספק כי שימור מורשת בנויה היא בבחינת תרומה רבה לדורות הבאים, בנוסף לתרומתה לחברה בהווה, למינוף תרבותי וכלכלי אגב חיזוק והעצמת הזהות של הפרט בקהילה ותחושת שייכותו למקום.

המוסד הלאומי למורשת, (1997), המורשת הלאומית, איך שומרים עליה? בית מירי, מלון אלבוסתאן, בירות (בערבית).

ח'מאיסי, ר. (1993), התחדשות גלעיני היישובים הערביים בישראל, חיבור לשם קבלת תואר  דוקטור, האונ' העברית ירושלים.

ח'מאיסי, ר. (2004), חסמים בתכנון יישובים ערביים בישראל, מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, ירושלים.

ח'מאיסי, ר. ויסין, ע. (2007), תוכנית אב לשימור והחייאה של העיר העתיקה, רמלה. הפרויקט הוכן במסגרת "פרויקט ערים מעורבות" המנוהל על ידי, שתיל, ר.א.ב הנדסה וג'פרא, כפר כנא.

חסון, ש. וקרייני, מ. (2006), חסמים בפני שוויון הערבים בישראל, מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, ירושלים.

עלייאן, מ. (2005), שימור המורשת התרבותית, לקראת אסכולה ערבית לשימור המורשת התרבותית וניהולה, עאלאם אלמערפה, חוברת מס' 322, כווית (בערבית).

קינן, ע. (1991),  שימור אתרי התיישבות היסטוריים, בתוך חוברת שימור מבנים ואתרי התיישבות היבטים ערכיים ומשפטיים, מרכז מחקר למורשת הארכיטקטורה-הטכניון חיפה, ירושלים.

שבייד, א. טרנר, מ. וסולר, ג. (1986), שימור ושיקום הבנייה בישראל, מכון ירושלים לחקר ישראל, ירושלים.
 
Khalidi, W. (Ed.),(1992), All That Remains: The Palestinians Villages Occupied and Depopulated by Israel in 1948, Institute for Palestinian Studies, Beirut.

Yiftachel, O. (2002) ‘Territory as the Kernel of Nationalism’, Geopolitics Vol. 7, No. 3, special issue on “When/Where the Nation?” pp. 215-248.