רצפת הפסיפס בחורבת גררית נתגלתה לראשונה בשנת 1917. מקורה באולם התווך של כנסייה מהתקופה הביזנטית, הממוקמת על גדת נחל הבשור, כ-6 ק"מ ממערב לקיבוץ בארי (נ"צ 146800/591800).
גדת הנחל היתה נתונה לתהליכי סחיפה והתמוטטות שסיכנו את שרידי הכנסייה, ולכן בשנת 1976 נערכה במקום חפירת הצלה בהנהלת יוסף פורת, שבמהלכה נחשפה רצפת פסיפס ובה כתובת יוונית נתונה במדליון (כ-1 מ' קוטר) המתארכת את הרצפה לשנת 598 לסה"נ (חדשות ארכיאולוגיות סא – סב 1977: עמ' 37).
תהליך הסחף המתמשך מוטט חלקים של רצפת הפסיפס אל תוך הנחל. כדי להציל את שרידי הפסיפס שנותרו, הוחלט לנתק את הפסיפס מאתרו ולהעבירו למחסני רשות העתיקות במוזיאון רוקפלר בירושלים.
בשנת 2002 נותק הפסיפס מאתרו על ידי צוות משמרים בניהולו של גאלב אבו-דיאב. נותקו קטעים מפסיפסי אולם התווך: המדליון עם הכתובת, חלקים ממרכז הפסיפס המעוטרים בדגמים גיאומטריים ודגם עלים (קיסוס?) שמקורו בשולי הפסיפס. כן נותקו חלקים מפסיפס הסיטרה המערבית, העשויים אבנים (טסרות) קטנות יותר מאלה של פסיפס אולם התווך. שטח הפסיפס שנותק מאולם התווך הוא כ-20 מ"ר, ומהסיטרה המערבית גודלו כ-1.5X3.0 מ'.
בשנת 2005, לרגל חגיגות 60 שנה להיווסדו של קיבוץ בארי, פנו אנשי הקיבוץ בבקשה לקבל את הפסיפס למשמרת ולהציגו באוסף הארכיאולוגי של הקיבוץ. פעולות שימור הפסיפס והכנתו לתצוגה מומנו על ידי קיבוץ בארי. גודל הפסיפס המוצג הוא 3X3 מ'.
שאר חלקי הפסיפס נמצאים עדיין במחסן הפסיפסים במוזיאון רוקפלר וכוללים חלקים מהמסגרת של אולם התווך (יצוקים על דבק אפוקסי ובד זכוכית) ואת שרידי פסיפס הסיטרה (מודבקים על בד). חלקים אלה לא חוברו אל הפסיפס משיקולי תצוגה (גודל אולם התצוגה וצורת המסגרת).
מקורות:
פורת י', 1997. ח' גררית, חדשות ארכיאולוגיות. ירושלים: רשות העתיקות.
